אחרי 17 שנים הלכתי בשבת למשחק NBA כעתונאי. לפני זה  הייתי במשחקים כעתונאי בשנים 1961 עד 1963 בניו יורק ואוהיו, ואח"כ קבוע מ-1967 עד 1999, 32 שנים של בין 25 ל-35 משחקים בשנה, כולל פלייאוף וכל משחקי האול-סטארס מלבד אלה שבשנות 1970-1973, מחלתה של אשתי ז"ל רינה. בשנותי במיאמי ניכנסתי למשחקים עם כרטיס VIP שקבלתי מדי פעם, כרטיסים עונתיים של חברים רבים שהיו לי וכמעט לא הלכו למשחקים. הייתי באיזה 10-12 משחקים בעונה אבל לא הרגשתי כ-'עתונאי'.

ההליכה למשחקים כשגרתי בלונג איילנד למשחקים היתה רכה כמו טוסיק של תינוק: הייתי יוצא מביתי בגארדן סיטי ב-6:25 בערב – הליכה של 6 דקות, 2 בלוקים מביתי לתחנת הרכבת 'נסאו בוליברד' של הלונג-איילנד ריירוד לתפיסת רכבת האקספרס של 6:35 (שעצרה רק בתחנת ג'מאייקה בקווינס) שהיתה מגיעה לתחנת 'פן סטיישיון' בניו יורק ב-7:06 למשחק של 8:05. תחנת פן סטיישיון הידועה היא הבייסמנט של המדיסון סקוור גארדן. ידעתי בדיוק באיזה קרון לשבת ברכבת כדי לרדת מול ה-ESCALATOR לקומה של המדיסון סקוור גארדן ישר לחלון ה-"WILL CALL" של העתונאים. בשנים הראשונות היה עלי לקבל אקרדיטציה לכל משחק, אבל משנת 1976 ועד 1999 היתה לי אקרדיטציה עונתית אז עליתי ישר ללאונג' של העתונאים לארוחת ערב, ואז למשחק.

בימים שרציתי לראיין איזה שחקן או מאמן הייתי יוצא שעה לפני, ברכבת של 5:25. אותו דבר החזרה הביתה: או ברכבת של 11:05, או 12:05, או כל שעה אחרי, 5 דקות אחרי השעה.

תלוי אם הייתי נשאר לראיונות, והרבה פעמים לבאר של או' צ'ארלי לכמה בירות עם עתונאים, שחקני עבר, מי לא. רד הולצמן מאמן הניקס היה מגיע קבוע לבאר (גם אחרי שפרש מאימון) לשתי כוסיות סקוטש, ואז מנגבן עם פיינט של בירה, ואומר לי 'שולם עליכם'. הרבה פעמים הייתי מחכה לדייב דהבושר, וזוכה לנסוע במכוניתו הביתה (הוא גר שני בתים ממני בגארדן-סיטי). הבאר או' צ'ארלי היה מקום המפגש של כל הקיבצרים והעתונאים אחרי ששלחו את סיפורם, הבאר המפורסם שהיה בשדרה השמינית ורח' 37 (הכניסה ללאונג' העתונאים היה בשדרה השמינית ורח' 34, ז"א שני בלוקים הליכה).

ובקשר למושבים? סטודנטים שלי ל-M.A ב-'מנהל ושיווק ספורט' היו עושים בקביעות את האינטרנשיפ שלהם במדיסון גארדן (וכמובן גם במקומות אחרים – 18-25 סטודנטים כל סמסטר, 8-11 במדיסון סקוור גארדן (במנהלת האולם, בניקס, ובריינג'רס) והם-הם  שעשו את סידור המושבים לכל המדיה. ב-75% מהמשחקים ישבתי בשורה הראשונה ממש ליד עתונאי הניו יורק טיימס, הדיילי ניוז, ניוזדיי, הניו יורק פוסט, והאורנג' של ניו ג'רסי (ועוד כמה). "התרוץ" שעתונאי של איזה "חדשות" או "ידיעות" או "מעריב" יושב עם ההיי סוסייטי של העתונאים (כשמישהו התלונן) היה שאני ה-SUPERVISOR של עובדי המדיה ועלי לבדוק שהכל רץ בסדר.

במקרים מיוחדים שהם לא יכלו להושיבני עם העתונאים הבכירים כי היו בקשות מיוחדות מספורטס אילוסטרייטד וכו', נאלצתי לשבת על הרמפה מול כניסה 64 מעל הסל של הקבוצה האורחת, שהיה עדיף אפילו על ישיבה על השולחן בקו המגרש בגלל הראייה המעודפת. אבל התענוג לשבת 5-6 מטרים מספסל הקבוצה היריבה, או מהניקס ולשמוע את כל המלל והצעקות, היה שווה את הכל.

אז תארו לכם מה היתה הרגשתי בשבת בערב כשאני בסך הכל MENAHEM LESS מ-HOOPS.CO.IL, שכל אחד יודע שהוא ס"ה אתר אינטרנט. בדקתי בין כל 120 מקבלי האקרדיטציות למשחק, ולא היה אף אתר אינטרנט אחר מלבדנו – לא SLAM.COM , לא HOOPS.COM, ולא אף אתר אחר מכל רחבי העולם הגדול, רק אנחנו. נראה הערב במשחק נגד גולדן סטייט אם אנחנו עדיין היחידים מהאינטרנט.

שאלתי את האחראית על נתינת האקרדיטציות במה זכינו (שמה עמנואלה, והיא אנגליה ממשרד ה-NBA בלונדון האחרטית על 'אינטרנשיונל אקרדיטיישיונס') והיא ענתה שהמאמרים ששלחתי לה (ןהיא שלחה למנהל המדיה של ה-NBA בניו יורק) של שלושת כתבינו שכבר היו במשחקים, שיכנעו אותה שאנחנו 'על אמת', וממספר התגובות היא אמרה לנו שב-NBA אנחנו נחשבים עתה ל-MAJOR INTERNET SITE בגלל המאמרים ומספר התגובות.

היי. כבוד גדול!

אוקיי. חזרה למנחם. עלי לנסוע מביתה של בתי בבאק-הד (השכונה היקרתית של אטלנטה בה גרה הפרינצפה) ל'פיליפס ארינה' הצמוד ל-CNN ולג'ורגיה דום (האיצטדיון הסגור לפוטבול של הפלקונס) ללא תו חנייה, ואני יודע שמול ה-CNN בנו FERRIS WHEEL ענק ('הגבוה בעולם' – 40 מטרים רדיוס) שבאים אליו מבקרים מכל מדינת ג'ורג'יה, ונוסף לכל הצרות זאת שבת בערב.

יצאתי ב-5 לנסיעה של 20 דקות שנימשכה שעה למצוא את מגרש החניה 'A' של המדיה, וניכנסתי לראשונה ב-17 שנים כעתונאי למשחק NBA.

*******************************************

אני מקבל את האקרדיטציה, וניכנס ללאונג' של העתונאים דרך כמה צילומי ענק של ימים עברו בהאוקס:

אני מסתכל על התמונה שצלמתי והיא לא נראית לי מי יודע מה ברורה. לך תדע. אולי בגלל שזה הסמרטפון שה-AARP (האגודה לזקנים) נתנה לנו חינם. סמרטפון פשוט וכנראה זול, אז זה מה יש.

עם האקרדיטציה אני ניכנס ללאונג' העתונאים.

שוק ראשון!

במדיסון סקוור גארדן הלאונג' לעתונאים היה ממש לאונג' כמו במלון חמישה כוכבים. כורסאות, טלוויזיות, קווי טלפון, שולחנות מהגוני, צילומי שחקנים. באר פתוח וחופשי. הרגשת מיד גדול וחשוב, ואז באמת היית. בשנות ה-70 ה-NBA היתה צריכה את המדיה שיכתבו עליה מילים יפות יותר משהמדיה היתה צריכה את ה-NBA. עשו הכל שנבוא ונהנה. היו פעמים שהליגה הטיסה אותנו – עתונאי ניו יורק – למשחקי הניקס בסלטיקס ולמשחקי פלייאוף.

והארוחה?

אני לא מספר לכם מעשיות: סטייקים עסיסיים; טבח השואל אותך מה אתה רוצה – פריים ריב? פילה מיניון? RARE OR WELL DONE? היו לובסטרים וסקלופס, ומסלז, ואויסטרים. מפות לבנות. סלט-באר עם כל הטוב שבעולם. פירות, עוגות, הכל.

כאן? תנו מבט!

לא שולחנות עם מפות ולא בטיח. ס"כום מפלסטיק. בסיר אחד ירקות אפויים/מטוגנים, סיר שני תפוחי אדמה אפויים/מטוגנים, סיר שלישי כדורי בשר עם פסטה, סיר רביעי סלט עם פטה צ'יז, וסיר חמישי מין אוסף פרות. באר? אתמול נתנו לנו מכונת משקאות קרים וזהו, רק שנסתום את הפה.

היי, ישנם מקומות באפריקה שעבורם זו ארוחת מלכים אז מוטב שאסתום את הפה.

איש לא בא הנה בגלל האוכל, אבל אולי כן? לפני 40 שנה היו מגיעים ראש העיר, קציני משטרה, שחקני פוטבול כג'ו נמט, שחקני בייסבול לפני שיצאו לספרינג טריינינג במיאמי. זאת היתה חגיגת VIP'S שלפעמים היתה שווה יותר מהמשחק.

אתמול כשהגעתי ישבו שם בחדר העתונאים איזה 15 עתונאים משועממים, צלמי טיווי, אנשי רדיו הנראים כאילו חזרו מאיזה מכרה פחם יושבים לפני שולחנות ריקים. כמה עשו טובה ואכלו משהו, כמה שתו קוקה-קולה, וכמה עצמו עין. הרוב הסתכלו על טורניר גולף מברמודה בטלוויזיה היחידה בחדר.

טוב. לפני שאני הולך למצוא את מושבי אני ניכנס לארינה עצמה לראות מה קורה. הראשון שאני קולט הוא קירק היינריך. הוא זורק וזורק. איזה נער נותן לו כדורים. הוא רק הובא משיקגו. כשהוא מתיישב לנוח – הכל מסביב ריק מאדם – אני ניגש אליו ומציג את עצמי מישראל. אני תמיד מוסיף, "אתה יודע, הולי לנד". הם שומעים הולי לנד ומיד כל הפרסונה משתנה. "היי, כל כך הרבה חברים שלי שיחקו במכבי, בהפועל גליל עליון (מבטא את השם מצויין), ואני שמעתי רק דברים נהדרים על המדינה שלכם!"

אני שואל איך הוא מרגיש עם המעבר לאטלנטה: "הופתעתי, אבל אנחנו מקצוענים ומשתדלים לא לפתח רגשות עזים מדי. תמיד יודעים שטרייד הוא תמיד אופציה".אני שואל כיצד היה לשחק תחת תיבודו. "היי, אני יכול להסתדר גם עם השטן כל זמן שהוא נותן לי לשחק. בזה אין לי טענות לת'יבו", באה התשובה. אני שואל אם הוא ישחק הערב והוא עונה שהוא לא מאמין. אני מודה לו, לוחצים ידיים, והלאה.

*

אני רואה שחקן באקס בצד השני לבדו. מי זה? לא הייתי בטוח, אבל אז נפל אסימון: ג'בארי פראקר. הוא קובר אותן אחת-אחת. אני מחכה ומחכה. הוא רק זורק וזורק. ניגש אלי אחד מעוזרי המאמנים ומבקש שלא אפריע. "ג'בארי נמצא במין 'היי' ויש לו אמונות טפלות לא לדבר עם עתונאים לפני שהוא משחק". אני מסתכל עליו, איזה פנים רציניים! אני שואל את העוזר מה הרצינות הזאת. הוא עונה לי שהפעם השנייה והאחרונה שג'בארי חייך היתה כשניבחר שני בדראפט. אז אני שואל ומתי היתה הפעם הראשונה, והוא עונה לי שזה היה כשאימו נתנה לו סוכריה על מקל.

*

אני חוזר לסל האימונים של אטלנטה. ג'ף טיג שהיה פצוע די הרבה זמן מתאמן עם ילד. וואללה איזה דקות נפלאות היו אלה. טיג ממש שכח מעצמו והפך לילד. כמובן שהוא נתן לילד לעבור אותו, אבל פעמיים או שלוש היו בדיחות פה ושם, וויכוחים אמיתיים בין השניים כשג'ף נישמע ממש כילד בעצמו. אני שומע את טיג אומר לילד שאם הוא קולע הערב פחות מארבע שלשות זאת אומרת שהוא חטף שפעת באמצע המשחק. הילד אומר לו "ארבע שלשות? אתן לך דולאר". השניים לוחצים ידיים בהתערבות.

אני חוזר לחצי המגרש של הבאקס אבל עוזר מאמן מדבר בלחש עם שני שחקנים מהפרונטליין ואני מחליט שהגיע הזמן לחפש את מושבי.

אני יוצא מהאולם בדרך למציאת מושבי ואני ניתקל במרתף האולם במקהלת ילדים שבעוד שעה קלה תשיר (נהדר!) את ההימנון לפתיחת המשחק!

שוק שני

אני שואל את האחראי על המדיה היכן למצוא את מושבי. כשהוא אומר לי ללכת למעלית ולעלות לקומה התשיעית, התחלתי להבין שאני ניכנסתי כאן לצרה צרורה.

האשה במעלית שואלת אם אני רוצה למדיה – כי היא רואה את האקרדיטציה תלוייה על צווארי. אמרתי "כן".

אז אנחנו עולים

ועולים עוד

ועוצרים בקומה השלישית.

ואז עולים שוב ועוצרים ברביעית.

ואז המעלית עולה בלי לעצור אבל כל קומה הפעמון מצלצל לעוורים, ואני אומר לעצמי שאני שומע יותר מדי צלצולים וזה כלל לא משמח אותי.

בקומה התשיעית היא אומרת לי, "זהו. המעלית הגיעה לסוף".

מולי מזדרון צר. שקט. אף בנאדם. טוב, זה 45 דקות לפני המשחק, אבל בכל זאת. שקט של בית קברות.

אני יוצא מסוף המזדרון ומגיע הנה. המראה כזה בלתי יאומן שאני חייב לקחת עוד תמונה.

כל שולחן 'העתונאים' ריק מאדם. בסוף השולחן אני רואה שלוש או ארבע פיסות נייר לבן (רואים אותן בקושי בסוף השולחן). אחד מהם הוא מושבי. האחרים אחד מרדיו, אחד מעתון מהעיר מקאו, והשלישי ורביעי רק שמות. שום-כלום: לא טיווי, לא קו טלפון, ואני יודע – ב-ט-ו-ח  שלכאן לא יגיעו להביא 'לעתונאים' דפי סטטיסטיקה כל רבע. כאן יושבים חולי השחפת, כמו באי מלאקיי בהוואי שבעבר היו זורקים לשם את כל הנגועים.

כך בדיוק הרגשתי, אבל אמרתי לעצמי, "תן לעצמך צ'אנס. אולי עוד יבואו!".

איש לא בא. אתם רואים רק את חצי תא העתונות לחולי שחפת. היו שם לפחות 20 כסאות נוחים, ואף איש חוץ מעבדכם.

אגיד לכם מה: בתחילת המשחק השחקנים נראו כנמלים. בכל ימי חיי לא ישבתי כל כך רחוק. לאט לאט גיליתי כמה דברים נעימים וחדשים, והחלטתי לבלות כאן עד המחצית, ואז אני יורד לתפוס מקום טוב יותר.

השיפוע ענק, וכשהתחילה תצוגת הלייזרים נהניתי ממנה יותר מכולם.

כשהמשחק התחיל גיליתי PATTERNS של ריצות, סגירות, החלפות, ומה לא שאף פעם לפני כן לא ראיתי, ולאט-לאט השחקנים הפכו ליותר ויותר 'גדולים' עד שהתחלתי להבחין ולהכיר אותם. התחלתי אפילו לאהוב לשבת שם לבדי ולהתאמן עם הטלפון שלי שמשום מה מעולם לא התעניינתי בהפעלתו. תארו לכם שעד שהמשחק החל, לא רק שלמדתי איך לצלם את עצמי, אבל הורדתי אפליקציה שתצלם מתי שארצה כי החלטתי לעצום עיניים לרבע שעה מרוב עייפות. החלטתי לנסות להירדם וראו מה יצא כעבור 12 דקות שכיוונתי את המצלמה שתצלם וקיויתי שאני נח בצורה שהעדשה תקלוט אותי. וואללה שאני גאה על מה שמצאתי!!! המוח הזקן לא התייבש לגמרי. צילמתי את עצמי עם אפליקציה שתצלם אחרי 12 דקות, והבנזונה עבד!

הנה:

חברה, הצילום לא מבויים. ממש נירדמתי ופתאום 'קליק'!

לפני השינה כשהתאמנתי על צילומים עצמיים כשראיתי היכן הושיבו אותי צילמתי ככה:

אבל אח"כ כשנוכחתי שזה לא רע בכלל, צילמתי ככה:

בין הרבע הראשון לשני הצפלין הלבן  הזה בתמונה פתאום עבר לפני עיני. אתם יודעים במה ניזכרתי? פעם במשחק פוטבול בין הג'טס והפטריוטס של ניו אינגלנד היתה "הצגת מטוסים-מכווני רדיו" באיצטדיון. אני ישבתי בשולחן העתונאים (אם השולחן הזה היה ריק, אז שם ישבו אחד על הראש של השני). פתאום מטוס אחד איבד כיוון וניכנס בקהל אולי 40 מטרים ממני. אח"כ התברר שלאחד הצופים המטוס מלק את הראש. לא צחוק. האמת לאמיתה.

*

כשהודיעו שהאולם SOLDOUT עם 18,788 איש, תקעתי מבט למטה. לדעתי שליש אולם לפחות היה ריק. מי רוצה ללכת בשבת למשחק של מילווקי באקס כשביום שני מגיעה הגולדן סטייט? מה שקורה הוא שכל האולם מכור לבעלי כרטיסים עונתיים, ולחברות המחלקות כרטיסים לעובדיהן כצ'ופרים, ואלה לא מופיעים. אז האולם עושה את הכסף שלו אם הוא מלא או ריק, אבל האווירה על הפנים.

מה שקרה במשחק היה שהוא פתאום התעורר במחצית השנייה, ובסוף המשחק עם שתי ההארכות המשחק 'הרגיש' כמו משחק פלייאוף.

תנו מבט במושבים הריקים, וזה כבר כשהמשחק היה לקראת סוף הרבע השני (ומשמאל תנו מבט במושבי העתונאים 'החשובים' עם טיווי לכל אחד  ותראו שגם שם חצי ריק):

חצי שני:

החלטתי לרדת לקומת השרותים שם נמצאים חדרי ההלבשה, מסיבות העתונאים, חדרי המדיה, ו-"חדרים בהם ישנם שדים ורוחות, וכן קופים" לפי קווין מקהייל שנישבע שפעם ראה קוף קופץ מהלפטרים במרתף הגארדן של בוסטון, ומאז לא הסכים בשום אופן ללכת לכל מקום מלבד חדרר ההלבשה.

ירדתי.

הראשונים שאני פוגש הם שתי בובות ההאוקס שהולכות לעשות הצגה בחצי.

אחריהם רק צינורות של מים וגאז ולך תדע מה. מערבולת שלמה של דברים זורמים ולא זורמים, עושים רעשים ולא עושים רעשים. ממש לא נעים להלך שם.

זוהי המעלית שלקחה אותי לקומה התשיעית וזאת קומת הקרקע. קשה להאמין שמה שרואים הוא צילום של ג'ף טיג שהוא למעשה דלת המעלית. נפלא ממש!

למטה, במרתפי האולם, קיים מועדון 'פרטי'. שומר בכניסה לא נותן להיכנס. מה עושים שם בבייסמנט בעת המשחק רק אלוהים יודע, ואלה הנמצאים בפנים.

רוב הזמן אני לבדי במזדרונות הריקים ומעט 'מרגישים מוזר' כשלפע מישהו צועד כמוני. מה מימינו ומה משמאלו? לך תדע.

SURPRISE!!! שוק שלישי!

המשחק כבר באמצע הרבע השלישי, וכל העתונאים האלה מעדיפים לחזות בו בטלוויזיה הדי קטנה (אני משער 42 אינטש) התלוייה גבוה על הקיר. צוחקים, מעליבים, כותבים, קמים לאכול פופ-קורן ממכונת הפופ-קורן המספקת אותו חופשי לעתונאים. שום אלכוהול. יושבים משועממים ומחכים לערב הריאיונות עם המאמנים ואז להיכנס לחדרי ההלבשה.

(יושבים שם במקום להיות באולם)

רבע רביעי, ושתי הארכות

כשהחלטתי שיש לי מספיק חוויות לפוסט אחד, החלטתי לרדת למטה ולהתיישב באחד המושבים הריקים. הסדרן עצר אותי ואמר שזה לא המקום לעתונאים, אבל שמתי בידו שטר של $20, ואמרתי לו שבאתי מהולי-לנד ואני חייב לראות את הסוף מקרוב. הוא רק ביקש שאוריד את האקרדיטציה התולה מצווארי. את הרבע האחרון ושתי ההארכות ראיתי מהצד, אבל שורה 3 או 4. אני נעמד לצלם כי הגבר השחור לפני מסתיר לי לצילום, אבל מה לעשות שהמצלמה לא שווה הרבה. אגב, הבובה עם המחשוף נותנת שתייה חריפה וממתקים ליושבי השורות הראשונות שזה כלל אותי, אבל סרבתי תוך מבט מהופנט בשדיה הנפלאות.

על המשחק עצמו כתב אפלטון בסקירה המצויינת שלו. שחקני ההאוקס עוזבים את המגרש מהר בלי לעצור בדרך לחדר ההלבשה.

לי מתחיל להיות מאוחר מאד. אני מחליט להיכנס רק לאסיפה עם מייק בודנהולצר. יש לי שתיים או שלוש שאלות לשאול.

מסיבת העתונאים עם מאמן ההאוקס

דבר ראשון, הוא נראה לי כמי שהפסיד במשחק ליגה של 'המפסידים – נידונים למוות'.

הוא התחיל באומרו שהוא מרגיש אחרי ההפסד בשתי ההארכות כפי שבוודאי הרגיש הגנרל רומל אחרי שהפסיד במערכה על אל אלמיין, "אבל רומל לא היה צריך לראות הכל עוד באותו הלילה בודיאו"

מישהו שאל אותו מה ההרגשה והוא ענה: "כמו למות מבלי להיקבר".

הוא ענה לעוד שאלה, ואז פשוט קם, אמר 'תודה', ועזב. לא היתה לי הזדמנות לשאול אותו את שאלותי, כשאחת מהן היתה "כעוזר מאמן לשעבר של גרג פופוביץ', מה אתה מאמין שהצלחת לקחת ממנו – אם בכלל – שעובד עם הקבוצה הזאת, ואז רציתי לשאול אם הוא מאמין שיש לו סגל שאיתו ניתן לקחת אליפות. את התשובה אני יודע בעצמי אבל רציתי לשמוע מה הוא יגיד, אבל הוא היה יותר מדי כועס וחסר סבלנות, ופשוט יצא די בגסות.

******************************

בדרך הביתה חשבתי שזוהי אטלנטה בכדורסל. היא אף פעם לא היתה עיר של כדורסל ולעולם לא תהיה כזאת. דומיניק וילקינס הוא תמונת השער של אטלנטה: מצטיין, מלהיב, אבל לעולם לא הגיע למשהו חשוב. אטלנטה היא גם לא עיר ספורט מוצלחת. הוקי נוסה בה פעמיים, וניכשל. פוטבול? מעולם לא הגיע לסופרבול. בבייסבול הברייבס לקחו וורלד סרייס אחד ויחיד. הבעייה של אטלנטה היא שכולם שם באים ממקום אחר ולכן אין לה ממש אוהדים שרופים.

אז זהו. יש לה כדורסל לא רע, ואפילו טוב לפעמים, אבל כאן זה ניגמר. אולם שהוא שליש ריק כבר עתה כשהקבוצה עדיין חמה לא מגיע לו שקבוצתו תגיע רחוק, ואטלנטה לא תגיע רחוק.

מחר (הערב) אלך למשחק השני רק בגלל שזו גולדן סטייט ואולי לא אצליח אפילו למצוא מקום למטה כי האולם יהיה מפוצץ. אם ישימו אותי שוב בקומה התשיעית לא אתלונן, אשאר לשוחח עם סטפן בחדר ההלבשה, אבל אני לא מאמין שרגלי תידרך שוב בכניסה לפיליפס ארינה או איזה שהוא אולם אחר. זה כבר לא עבורי שראיתי כה הרבה, והטיווי של 72" הוא טוב למדי עבור הינוקא.